<h1>חדושי הראב"ד — ב"ק</h1>
<h2>דף כא.</h2>
[ב"ק ס"ט ע"ב] הא דאמרינן דכסתם יחידאה לא אמר. הרי הצנועים היא הסתם משנה שהוא לשון רבים, ואעפ"כ כיון שהיחיד מעיד עליה אין הלכה כמותה. קשיא לי בהא דר' דוסא היכי פליג אדר' יוחנן, דלר' יוחנן כיון דליתיה ברשותיה לא מצי מפקר ליה, ובמסקנא דשמעתא אמר לה רבא בפרוש דגבי לקט כיון דממונא דידיה הוא, כי איתיה ברשותיה מצי מפקר ליה וכו', אטו מאי דליתיה ברשותיה מי לא מצי מחיל ליה, ולימחול גביה וליפטריניה מעון גזל. ואיכא למימר אין ודאי מצי מחיל ליה, מיהו טבל הוי ביד עניים, ואינהו סברי שהכל לקט הוא, משום הכי צריך להפקיר, ואין בידו להפקירו לכל אדם הואיל ואינו ברשותו, והפקר ליחיד אינו הפקר. תו קשיא לי מאי דאמר רבא [הו"א] מאן תנא צנועין ר' מאיר וכו', כלומר ודוקא לענין פדיון דרחמנא אוקמה ברשותיה, אע"ג דממון גבוה הוא ומוסיף חומש, אדמוקים לה כר' מאיר, הא מצי למימר לדברי הכל, דהא הקדש ודאי ממון גבוה הוא, ולענין פדיה אוקמיה רחמנא ברשותיה לענין חומש, ותנן נמי במעילה [כ"א ע"א] שלח ביד פקח ונזכר וכו' נוטל פרוטה או כלי מתוך ביתו ואומר פרוטה של הקדש בכל מקום שהיא מחוללת על זו, אלמא לא בעינן שיהא ברשותו בשעת חלול. ואיכא למימר שאני הקדש דרחמנא אוקמיה ברשותיה, דאפילו על ידי מעילה מפיק ליה לחולין. וכולה שמעתא פשוטא היא.
